סיפורים אישיים

שמי דבי, אני בת 38 ואני מתמודדת עם סרקומה על שם יואינג. זו מחלה נדירה, במיוחד בגיל שלי, כי בדרך כלל היא מופיעה אצל ילדים ובני נוער.

הכול התחיל באוקטובר 2025, כשקיבלתי את האבחנה. אני חושבת שאחד הדברים הראשונים שעברו לי בראש היה: מאיפה מתחילים? למי פונים? עם מי מדברים על כל זה?
פתאום, ברגע אחד, העולם שלי השתנה והרגשתי שהכול נופל עליי.
אני כבר שנה מטופלת בבית החולים איכילוב. עברתי ניתוח באזור בית החזה, ולאחר מכן התחלתי טיפולים כימותרפיים בקו ראשון. לצערי, לא קיבלנו את התוצאות שקיווינו להן. מצד שני, כמעט ולא היו לי תופעות הלוואי שכולם הזהירו אותי מהן, וזה אפשר לי להמשיך ולהילחם.
כשהבנו שהטיפול הראשון לא עובד כמו שרצינו, החליטו לנסות קו שני – סוג אחר של כימותרפיה יחד עם כדורים. לצערי, גם הטיפול הזה לא נתן את התוצאה שקיווינו לה.
סרקומה היא סוג אגרסיבי של סרטן שדורש לקבל החלטות ולטפל במהירות. לכן החליטו שהשלב הבא יהיה ניתוח נוסף, והפעם ניתוח הרבה יותר גדול ומורכב, כי היה צורך להוציא את הגידול עם שוליים נקיים.
אבל כשהגיע הזמן להכנות לניתוח, הבינו שהניתוח מסוכן ושאי אפשר להבטיח שיוכלו להוציא את הכול. בעקבות זאת התוכנית השתנתה, והתחלתי סדרה של 25 הקרנות.
ועכשיו אני נמצאת אולי באחד השלבים הכי קשים מבחינה נפשית ההמתנה ל-PET-CT.
כי בזמן ההמתנה את נמצאת בחוסר ודאות מוחלט. יש מתח, לחץ והמון פחד. את לא יודעת אם הטיפול עבד, מה יראו בבדיקה ומה יהיה השלב הבא.
אבל בתוך כל הדרך הזאת למדתי משהו מאוד חשוב: לא לעבור את זה לבד.
כשהתחלתי את התהליך ישבתי עם האחות המתאמת, ובגלל הגיל שלי היא סיפרה לי על כל מיני עמותות ומקומות שיכולים לתת תמיכה שמתאימים לגיל שלי. פתאום מצאתי את עצמי מדברת על סרטן עם אנשים אחרים שעוברים או עברו דברים דומים.
ככה הכרתי אתכם, וככה הכרתי את סימי שמלווה אותי כבר תקופה ארוכה. אנחנו לא רק מדברות בטלפון. אנחנו גם עושות סוג של מדיטציה עם הרבה נשימות, וזה מצליח להרגיע אותי מאוד, במיוחד ברגעים של פחד ולחץ.

מהניסיון שלי, אני יכולה להגיד שהדבר הכי חשוב הוא לדבר. לדבר כמה שאפשר. לתת לאנשים להיכנס לעולם שלך ולהגיד להם מה את צריכה.
הרבה אנשים אומרים לנו: "אני מבינה אותך", והם באמת רוצים להבין ולעזור. אבל מי שעובר את זה יודע שלפעמים רק מי שחווה משהו דומה באמת יכול להבין את הפחד, את חוסר הוודאות ואת כל מה שעובר לנו בראש.
כשהתחלתי את הטיפולים החלטתי שאני מקבלת את כל העזרה, התמיכה והאהבה שמציעים לי. לא להגיד "אני יכולה לבד", לא להתבייש לבקש עזרה ולא לנסות להיות חזקה כל הזמן.
ובזכות ההחלטה הזאת אני יכולה להגיד שבמשך כל הדרך הזאת, אף פעם לא הרגשתי שאני לבד מול המחלה.
והיום אני כאן. מחכה לבדיקה ולתוצאות טובות, עם המון אמונה והמון תקווה.

אם יש משהו שאני רוצה להגיד לכל מי שעובר או עוברת עכשיו תקופה כזאת, זה: אל תשאירו הכול בפנים. תדברו, תנשמו, תבקשו עזרה ותקבלו את כל התמיכה שאפשר לקבל.

ומעל הכול, אל תיתקעו כל הזמן עם השאלה:

"למה אני?"

תנסו, אפילו ברגעים הכי קשים, לשאול את עצמכם:

"בשביל מה?"

אני עדיין לא יודעת מה תהיה התשובה שלי. אני עדיין באמצע הדרך.
אבל אני ממשיכה לחפש אותה, עם הרבה אמונה, הרבה תקווה ובעיקר עם רצון עצום להמשיך לחיות.